הורות מודרנית

קונפליקט המסכים הגדול

אני זוכר את עצמי בן 10 פחות או יותר כאשר הביאו את הטלוויזיה שחור לבן לראשונה הביתה. כמו נס משמיים פתאום יכולנו לראות את התוכנית של "שלושת המשוגעים" או סרטון אנימציה של "סופר-מן" או של "בט-מן" - היה צריך להפעיל עלי כוח פיזי לנתק אותי מהמסך (ולצערי הופעל כח כזה). נכון, כילדים של שנות ה-70 במאה הקודמת שיחקנו רוב הזמן בחוץ, לא היה לנו משהו אחר, רצינו רק למצוא הזדמנות להיפגש, להתערבב ולכייף (וגם אז - לא תמיד עם האנשים הכי "כשרים"). 

חזרה לכאן, השבוע הנכדים שלנו היו אצלנו למשך כמה שעות (הם בני 14, 7, 4) כמעט בכל הזמן הזה הנכד הגדול היה שקוע במסך האייפון שלו, למעט ברגעים בהם התיאבון הציק לו והוא קם לאכול או הצורך להציק לאחיו הקטנים התעורר. ניסינו להניע אותו באמצעים שונים לקיים פעילות אחרת ולהתנתק לכמה דקות המסך, אתם בוודאי מנחשים שזה הסתיים ללא הצלחה, הוא פטר אותנו באדישות וחזר למסך. המסך הכי חשוב. מכירים?   
הורים רבים שאני מלווה "מתלוננים" על אותה התופעה, הם יתארו זאת כך: "הילדה שלי יכולה לשקוע במשך שעות במסך, וזה מפחיד אותנו", או למשל "הבן שלי שקוע במסך עד שמתחיל לברוח לו הפיפי ואז הוא רץ (עם הנייד) לשירותים", או במקרה אחר "החופש הגדול התחיל, הילד נמצא סגור בחדרו מהרגע שהוא מתעורר ועד הערב, לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה". 

אז מה מוצאים ילדינו במסכים שמעניין\מבדר\חשוב מבחינתם יותר מאשר בחיי היום-יום בבית? או בכל מקום אחר שדורש מהם משהו? התשובה הקצרה היא: חופש.

התשובה הארוכה היא שהמסכים מהווים עבורם את מקום המפלט היחיד שמציע חופש שבו הם אלו שקובעים את הגבולות, חופש שמציע להם להסתתר כשהם רוצים ולהתגלות כשהם רוצים ואיך שהם רוצים, חופש שמציע אפשרויות  שיוך לקבוצות רצויות ללא מאמץ מצידם, חופש שמציע שליטה מוחלטת וניתוק ברגע שבו הם מרגישים מסופקים או צורך להמשיך לריגוש הבא. 

ואני שואל אתכם – הייתם מסרבים לחופש כזה?
בואו נסתכל על זה מזווית ילדית לרגע: תחשבו לרגע כמה עתידנית/מגניבה היא האפשרות לצפות ולשמוע במשהו מעניין שלא דורש מאיתנו שום דבר פרט להקשבה וזריזות באצבעות? מי חשב שיום אחד רשתות חברתיות וקבוצות השתייכות יחכו לנו 24/7 בכף היד, עם סל הכלים המחודדים ביותר שנוצרו על מנת לאפשר לנו להציג את עצמנו במלוא הדרנו לעולם! והכל און-ליין! הילד יכול להפגש עם מי שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, סביב איזה נושא שמעניין אותו כרגע (ונכון, לפעמים פגישה כזו עלולה להיות "לא מוצלחת") – הכל חופשי חופשי, סביב השעון, מתי שרק תרצה. צריך להגיד את האמת – זהו עולם "מושלם" בעיני ילדים, לעומתו כל ה"אלטרנטיבות" המוצעות ע"י ההורים כרוכות במאמץ גדול ובאי נוחות. 

לפני שאני מציע פתרונות, רגע, שאלה לי אליכם? האם אתם מתנתקים מהנייד לפעמים? בבית? מול ילדכם או קרוביכם? האם גם אתם שבויים בהנאות העידן הזה? מבלים שעות בקבוצות וואצאפ? עונים למיילים בזמן שאתם עם המשפחה? בודקים כל כמה דקות את ה"לייקים" פייסבוק? אינסטגרם? טיקטוק? גם אתם חוטאים במשחקים מעוררי זיכרון או סתם לכיף? משלימים סדרה בנטפליקס?

אני כבר מכיר את התשובה – אתם תספרו לי שזה לרוב קשור לעבודה חשובה, עדכון בנושאים שלא סובלים דיחוי. 

אז בואו קודם כל נודה – כולנו בזה, אנחנו המבוגרים (רובנו) וילדינו הצעירים (רובם). לכולנו מתאים ונוח להיכנס לעולמות הווירטואליים ו"לנוח" שם מהמחויבות שדורשת המציאות שמחוץ למסך. כל אחד ומה שהוא מוצא לנכון להשיג מהפעילות חסרת הגבולות שמאפשרת את תחושת החופש. 

​

כדי להניח את היסודות לשינוי אני מציע שנשאל כמה שאלות:
האם הילד\ה שלי רואה דוגמה פעילה בבית? את ההורים שלו נוהגים כמנהיגים טובים של המשפחה ומאזנים את שימוש המסכים שלהם בעצמם?
האם אנו דואגים לטפח, לאורך ילדותם של ילדינו, את יכולת קבלת ההחלטות שלהם? האם עבדנו איתם על איזון בין התשוקות שלהם? האם הראנו להם אלטרנטיבה ערכית שיכולה לעמוד מול הפיתוי הגדול שמציעים המסכים? האם הם בכלל נחשפו לאלטרנטיבה כזו מצד ההורים?
מה ניתן ללמוד מתופעת ה"הגזמה" של ילדינו בעניין המסכים? האם זה מרמז על מידות המרחק שקיימות במערכות היחסים בתוך המשפחה? אני מציע לחקור ולחשוב על זה.

מה נעשה כשניפגש אצלי בקליניקה?
קודם כל נגדיר את הקושי והכאב שמתגלים בעקבות תופעה זו ותופעות אחרות בבית. לאחר מכן נצא למסע שמטרתו לזהות יחד נתיב שמקובל על כולם ככזה שמאפשר לנו מציאות אחרת. לצורך כך נרתום את כל מה שצריך מתוך ארגז הכלים שלי, את הניסיון הגדול שצברתי ואת התשוקה שלי ליצור יחד איתכם שינוי לטובה. 

 

בואו נדבר - ליחצו כאן